1. הכומר, הזונה, הסוהר – על הדיוקן העצמי והוידוי

הבטחת המבוא של ז'אן ז'אק רוסו, להציג אדם, את עצמו, "במלוא האמת של הטבע שלו", תישקל לנוכח מושג הדיוקן העצמי באמנות. הוידוי (ובעקבותיו, הדיוקן), יובן כמודל של פיצול לא רק בין אמת ושקר, כנות ומניפולציה, אלא כפיצול בין תביעה לסמכות מוסרית, לבין הבנת והבניית העצמי כמושא מיני, וכן כהפנמה של הפיצול בין קורבן ומקרבן, האסיר ממנו נסחט הוידוי, והסוהר המענה.

 

בין האמנים שיוצגו: וינסנט ואן-גוך, מרסל דושאן, יוזף בויס, אנדי וורהול, ויטו אקונצ'י, סינדי שרמן, אנדריאה פרייזר, רותי סלע ומעין אמיר, טרייסי אמין, אורית אשרי

 

הקרנה ושיחה: “הוידויים של רועי רוזן"

 

2. הומור מוכה טראומה והומור דיספונקציונלי

 

הצלבת המסורת הרואה בהומור הבטחה למרי וחתרנות (פרויד, ברטון, דלז), עם התפיסה ש ההומור ככלי למישטור חברתי (ברגסון), לנוכח מקרים בהם ההומור מוכה כאב, ולנ וכח מקרים בהם אופק ההבטחה שלו, לכאן או לכאן, מופר ונבגד

 

הקרנה ושיחה: “הילריוס", מרטין סקורסזה, “מלך הקומדיה".

 

 

3. הקול שאינו אחד

 

המחשבה על קול כסמן אמין של זהות מפנה את מקומה למחשבה על הקול המודבק,המדובב והמפוברק כמצבים של ערעור תחומים, פיצול זהות והמחזת המדומיין מבתוך הממשי.

הקרנה: קרן ציטר, ״המראה״, אריק בונגר, ״סכיזופוניה״, ועבודות נוספות.